הכנר ניקולאי זניידר, המככב כבר מעל שני עשורים בצמרת המבצעים הבינלאומיים, שב אלינו כדי לבצע יחד עם להב שני והתזמורת את הקונצ’רטו האייקוני לכינור של ברהמס. הקונצ’רטו נכתב בהשראתו של יוזף יואכים, שהיה גדול הכנרים של המאה ה-19 וידידו הקרוב של ברהמס. ביצועיו המרשימים של יואכים הדגישו את היכולת המופלאה של ברהמס לשלב כתיבה סימפונית מרשימה עם שירתיות אינטימית נוגעת ללב, תוך שהוא מנצל את שלל האיכויות של הכינור. לצד הקונצ’רטו נבצע גם את סימפוניית “לונדון” של היידן, האחרונה שכתב בימי חייו ואולי המפוארת מבין מאה הסימפוניות שלו. את הקונצרט יפתח שני עם אוברטורה קצרה ומפתיעה של המלחינה הצרפתיה לואיז פארנק, שעל אף הכשרון יוצא הדופן שלה, נאלצה להילחם כדי לזכות בהכרה שהגיעה לה בסצנת המוזיקה הגברית של המאה ה-19.
לואיז פארנק: המלחינה הכי חשובה שלא הכרתם
“מדובר במקרה נדיר בו אישה כותבת סימפוניות עם כישרון ממשי”, כך כתב מבקר מוזיקה בעיתון ב-1851, בעוד אחר הוסיף כי “האיכות המרכזית של הסימפוניה הזו היא בדיוק ההפך ממה שהיינו מצפים מאישה: יש בה יותר כח מעדינות”. המילים הללו נכתבו על הסימפוניות של לואיז פארנק – מלחינה, פסנתרנית ומורה – אשר באמצעות הרבה כישרון ונחישות ניסתה לנפץ סטריאוטיפים ודעות קדומות על נשים מוזיקאיות בצרפת של המאה ה-19. פארנק פעלה מתוך מודעות גבוהה לתקרת הזכוכית שאיימה עליה ועל כל הנשים בתקופתה, והצליחה לפרוץ אותה בזכות חכמה, יכולת מקצועית בלתי מעורערת, והתמדה. היא התברגה בצמרת המלחינים הקאמריים הצרפתיים, בין היתר בזכות כישוריה המעולים כפסנתרנית, שנתנו לה הבנה מעשית של אמנות הביצוע. התשיעייה הקאמרית שכתבה זכתה להצלחה אדירה שפארנק מינפה כדי לדרוש ואף לקבל שכר שווה לזה של עמיתיה הגברים בקונסרבטוריון בפריז. ב-1843 היא הפכה לאישה הראשונה שמונתה לפרופסורית בקונסרבטוריון, והיא החזיקה במשרה זו במשך 30 שנה, בהן היתה אחת המורות המוערכות והמפורסמות לפסנתר בכל צרפת. כיום, תזמורות ומבצעים שבים אל המוזיקה של פארנק, ומגלים אוצר מוזיקלי של סימפוניות ואוברטורות, מפתיע ביופיו ואיכותו. יאניק נזה-סגאין, המנהל המוזיקלי של תזמורת המטרופוליטן בניו-יורק, אמר כי “הסימפוניות והאוברטורות של פארנק צריכות לקבל מקום ליד שומן ומנדלסון. היא לגמרי ראויה לכך”.
“מדובר במקרה נדיר בו אישה כותבת סימפוניות עם כישרון ממשי”, כך כתב מבקר מוזיקה בעיתון ב-1851, בעוד אחר הוסיף כי “האיכות המרכזית של הסימפוניה הזו היא בדיוק ההפך ממה שהיינו מצפים מאישה: יש בה יותר כח מעדינות”. המילים הללו נכתבו על הסימפוניות של לואיז פארנק – מלחינה, פסנתרנית ומורה – אשר באמצעות הרבה כישרון ונחישות ניסתה לנפץ סטריאוטיפים ודעות קדומות על נשים מוזיקאיות בצרפת של המאה ה-19. פארנק פעלה מתוך מודעות גבוהה לתקרת הזכוכית שאיימה עליה ועל כל הנשים בתקופתה, והצליחה לפרוץ אותה בזכות חכמה, יכולת מקצועית בלתי מעורערת, והתמדה. היא התברגה בצמרת המלחינים הקאמריים הצרפתיים, בין היתר בזכות כישוריה המעולים כפסנתרנית, שנתנו לה הבנה מעשית של אמנות הביצוע. התשיעייה הקאמרית שכתבה זכתה להצלחה אדירה שפארנק מינפה כדי לדרוש ואף לקבל שכר שווה לזה של עמיתיה הגברים בקונסרבטוריון בפריז. ב-1843 היא הפכה לאישה הראשונה שמונתה לפרופסורית בקונסרבטוריון, והיא החזיקה במשרה זו במשך 30 שנה, בהן היתה אחת המורות המוערכות והמפורסמות לפסנתר בכל צרפת. כיום, תזמורות ומבצעים שבים אל המוזיקה של פארנק, ומגלים אוצר מוזיקלי של סימפוניות ואוברטורות, מפתיע ביופיו ואיכותו. יאניק נזה-סגאין, המנהל המוזיקלי של תזמורת המטרופוליטן בניו-יורק, אמר כי “הסימפוניות והאוברטורות של פארנק צריכות לקבל מקום ליד שומן ומנדלסון. היא לגמרי ראויה לכך”.
פארנק היתה אינטלקטואלית מוזיקלית, וניכר כי הכתיבה שלה מבוססת על רעיונות תיאורטיים ומבניים מתוחכמים, דרכם היא מעבירה את המסר הרגשי של המוזיקה. טביעת האצבע הזו קיימת בכל יצירותיה, אך בעיקר בסימפוניות שלה, בהן היא מפגינה גם יכולות תזמור מעולות שבאו לידי ביטוי בין היתר בזכות התפתחותם של כלי הנגינה בתקופה זו. אנחנו נתחיל את הגילוי מחדש של עולמה של פארנק דרך האוברטורה מס’ 2 שתבוצע כעת בפעם הראשונה בתולדות התזמורת. ממש כמו פתיחה של אופרה או בלט, הפתיחה של פארנק תופסת מיד את תשומת הלב של המאזין, כאשר היא מייצרת אווירה מחשמלת ומתוחה, כמו התחלה של סיפור מסקרן שיכול להתפתח בכל כיוון אפשרי.
היא אמנם קצרה, אבל האוברטורה מגלמת את כל האיכויות של פארנק: מיומנות ויצירתיות קומפוזיטורית המשלבת בין אלמנטים קלאסיים ורומנטיים, מקוריות בנושאים מוזיקליים ורעיונות הרמוניים, ושילוב של פואטיקה ואנרגטיות מתפרצת.
היידן, סימפוניה מס’ 104: סיום מלכותי
כשהיידן הגיע ללונדון הוא היה כמעט בן 60. לאחר שנים של עבודה בחצר משפחת אסטרהזי (מפטרוני האמנות הגדולים של אירופה במאה ה-18), היידן יצא לגמלאות כמלחין מוכר, מוערך ועשיר. הייתה לו קצבה נאה שהוא קיבל מחצר אסטרהזי לאחר שהנסיך הנוכחי פיטר את הצוות המוזיקלי כולו, ולכן לא היה זקוק לעבודה קבועה. עכשיו, כסוכן חופשי, היידן קיבל הצעות עבודה רבות, אך רק אחת מהן משכה אותו במיוחד: הזמנה מלונדון לכתוב 6 סימפוניות בעבור המנהל והמנצח של אחת התזמורות הטובות בלונדון – יוהן פטר סלומון. היידן הגיע ללונדון וקיבל שם יחס מלכותי, כיאה למי שנחשב בזמנו למלחין הטוב ביותר של אירופה. הוא התחיל את תקופת העבודה שתניב את 12 הסימפוניות האחרונות שכתב, הנקראות “סימפוניות לונדון”.
סימפוניה מס’ 104 שננגן בתכנית זו, בוצעה לראשונה באפריל 1795 כחלק מרכזי מאירועי הפרידה של היידן בלונדון, עם סיום כתיבת הסימפוניות. לאחר ביצוע הבכורה שלה היידן כתב ביומנו: “האולם היה מלא עד אפס מקום. התזמורת הייתה במצב רוח מרומם, וכך גם אני”. לא ברור אם היידן התכוון שזו תהיה הסימפוניה האחרונה שיכתוב אי פעם, אך ייתכן והייתה לו תחושה מקדימה שכך יהיה. הסימפוניה משרה תחושה הכרזתית, אצילית ומונומנטלית, כאילו מסכמת את המורשת הסימפונית חסרת התקדים של היידן ביותר ממאה הסימפוניות שכתב. עם אפקטים מוזיקליים מקוריים שהמציא, דיוק של המבנה המוזיקלי הקלאסי, הרחבת השימוש בכלי התזמורת, וההומור הייחודי לו – 12 סימפוניות לונדון מבטאות את הגאונות של היידן, ומוכיחות שוב שלא בכדי הוא מכונה “אבי הסימפוניה”.
ברהמס, קונצ’רטו לכינור: מחשבה בוראת רגש
היכולת המיוחדת לכתוב מוזיקה שהיא חכמה ומרגשת במקביל, מאפיין גם את אחד מגדולי המלחינים של המאה ה- 19, יוהנס ברהמס. בדומה לפארנק, גם ברהמס שאב הרבה מן המסורת הקלאסית וקידש את המבנה המוזיקלי, תוך כדי שהוא יוצק אל תוך המסגרת הזו יצירתיות הרמונית ומשחק מתוחכם של נושאים מוזיקליים. במובן זה, ברהמס הוא אכן ממשיך דרכו הטבעי של בטהובן, כפי שנוטים להתייחס אליו (אפילו המלחין רוברט שומאן זיהה זאת והכריז על ברהמס כעל “יורש העצר של בטהובן”). את ההשפעה של בטהובן על ברהמס אפשר לשמוע ברבות מיצירותיו, ואחת הדוגמאות המובהקות והיפהפיות היא הקונצ’רטו המונומנטאלי לכינור. בטהובן כתב גם הוא קונצ’רטו אחד לכינור, שנחשב לאחת היצירות הווירטואוזיות ביותר שכתב אי פעם.
היכולת המיוחדת לכתוב מוזיקה שהיא חכמה ומרגשת במקביל, מאפיין גם את אחד מגדולי המלחינים של המאה ה- 19, יוהנס ברהמס. בדומה לפארנק, גם ברהמס שאב הרבה מן המסורת הקלאסית וקידש את המבנה המוזיקלי, תוך כדי שהוא יוצק אל תוך המסגרת הזו יצירתיות הרמונית ומשחק מתוחכם של נושאים מוזיקליים. במובן זה, ברהמס הוא אכן ממשיך דרכו הטבעי של בטהובן, כפי שנוטים להתייחס אליו (אפילו המלחין רוברט שומאן זיהה זאת והכריז על ברהמס כעל “יורש העצר של בטהובן”). את ההשפעה של בטהובן על ברהמס אפשר לשמוע ברבות מיצירותיו, ואחת הדוגמאות המובהקות והיפהפיות היא הקונצ’רטו המונומנטאלי לכינור. בטהובן כתב גם הוא קונצ’רטו אחד לכינור, שנחשב לאחת היצירות הווירטואוזיות ביותר שכתב אי פעם.
מי שהתמודד עם היצירה המורכבת הזו היה הכנר הצעיר והמופלא יוזף יואכים, שביצע אותו בגיל 14 בלבד, בניצוחו של פליקס מנדלסון. ברהמס, שהיה נער בעצמו, נכח בקונצרט הזה והוכה בתדהמה נוכח הכישרון והיכולת יוצאי הדופן של יואכים. לימים ברהמס ויואכים הפכו לידידים קרובים, ויואכים היווה את הסמכות וההשראה לכתיבתו של ברהמס לכינור, כמו גם במקרה של הקונצ’רטו. ברהמס ברא את הקונצ’רטו לכינור בצלמו של זה של בטהובן, ראשית כל מבחינת הסולם רה מז’ור המשותף לשניהם, וגם מבחינת המבנה הכללי ורוחב היריעה. יואכים ביצע את הקונצ’רטו של ברהמס בערב הבכורה שזכה לביקורות פושרות בלבד. כמו אצל בטהובן, גם הקונצ’רטו של ברהמס נשמע לקהל מסובך וקשה מדי לנגינה. הנס פון בולאו, המנצח שניצח על הקונצרט, אמר כי “נדמה שברהמס כתב את הקונצ’רטו נגד הכינור”, בעוד הכנר המפורסם ומייסד התזמורת שלנו, ברוניסלב הוברמן הגיב ואמר כי: “הקונצ’רטו נכתב בשביל כינור נגד תזמורת – והכינור מנצח”.
היום הקונצ’רטו הזה נחשב לפסגת הרפרטואר לכינור, בו ברהמס מציג את הכינור ככלי ורסטילי ורב פנים, עם גוונים בהירים וזוהרים לצד עומק דרמטי שמראה צד מחוספס ויצרי של הכלי. יואכים, שבאמת היה כנר פנומנלי, הציב סטנדרט חדש של נגינת כינור סולנית ובכך השפיע על דורות של כנרים שבאו אחריו, בין היתר בזכות היצירות הנפלאות שברהמס כתב עבורו ובהשראתו.
היום הקונצ’רטו הזה נחשב לפסגת הרפרטואר לכינור, בו ברהמס מציג את הכינור ככלי ורסטילי ורב פנים, עם גוונים בהירים וזוהרים לצד עומק דרמטי שמראה צד מחוספס ויצרי של הכלי. יואכים, שבאמת היה כנר פנומנלי, הציב סטנדרט חדש של נגינת כינור סולנית ובכך השפיע על דורות של כנרים שבאו אחריו, בין היתר בזכות היצירות הנפלאות שברהמס כתב עבורו ובהשראתו.
כמו יצירות רבות של ברהמס, גם בקונצ’רטו יש ממד אפי וחזון ארכיטקטוני רחב וארוך נשימה, המשתקף גם במבנה של היצירה כולה, וגם בקווים המוזיקליים בתוך כל פרק. זו טביעת האצבע של ברהמס שמעניקה ליצירותיו איכות פילוסופית ורוחנית, לצד היותן מלאות פאתוס. התוצאה היא קונצ’רטו שיש בו הכל: אצילות מלכותית, סחף רגשי, רוך, ואינטימיות. הפרק האחרון כתוב ברוח הונגרית, כנראה כמחווה לארץ מוצאו של יואכים עצמו, שבא ממשפחה יהודית-הונגרית. הפרק הזה, סוער ומלא שמחת חיים, הופך את הקונצ’רטו לכינור לאחת היצירות השלמות של ברהמס וברפרטואר הרומנטי בכלל.